ניקוי האוקיינוסים מכוון בנהרות כדי לעצור את זיהום הפלסטיק העולמי. לבויאן סלאט יש תיאוריה ברורה של שינוי. עצרו את הפלסטיק בנהר. המייסד ההולנדי של ניקוי האוקיינוסים טוען כי יירוט פסולת לפני שהיא מגיעה לים היא האסטרטגיה היעילה ביותר שקיימת.
הארגון שלו השקיע יותר מעשור בבניית הטכנולוגיה כדי להוכיח זאת. המספרים מאחורי המשימה בולטים. ארגון Ocean Cleanup מעריך שכ-80 אחוז מהפלסטיק המגיע לאוקיינוס עובר דרך 1,000 הנהרות המזהמים ביותר בעולם.
הארגון קבע שני מועדים ציבוריים. עד שנת 2030, הוא רוצה לטפל במוקדי הזיהום העיקריים. עד שנת 2040, הוא מתכנן לעצור 90 אחוז מהפלסטיק הצף מלהיכנס לים. סלאט העריך את העלות הכוללת של קמפיין זה בפחות ממיליארד דולר.
כיצד פועלת מערכת היירוט
הארגון פורס שתי טכנולוגיות עיקריות בנהרות. הראשונה היא מחסומים צפים האוספים פסולת כשהיא עוברת במורד הזרם. השנייה היא כלי שיט אוטונומיים שאוספים פסולת באופן מכני. המערכות פועלות כיום ברחבי אינדונזיה, הודו, קולומביה, הפיליפינים והקריביים. Ocean Cleanup מדווח על הסרת כמעט 50 מיליון קילוגרמים של פסולת מנהרות ואוקיינוסים עד כה.
הטיעון המרכזי של הארגון פשוט. פלסטיק באוקיינוס אינו מופיע פתאום לחופי הים. הוא מגיע דרך נתיבי מים, נישא על ידי גשמים, הצפות ותשתיות פסולת לא מספקות. תפיסתו בשלב הנהר זולה ויעילה יותר מאשר הפקתו ממים פתוחים. סלאט מסביר שגישה זו עשויה לייצר סיפור הצלחה סביבתי נדיר. הוא אמר שהעולם צריך להיות מסוגל להביט לאחור על עתיד שבו פלסטיק באוקיינוס היה פעם מכריע, ואז נפתר באמצעות פעולה.
נהר מוטגואה: ניתוח מקרה בקנה מידה גדול
נהר אחד לוכד את היקף הבעיה. סלאט אומר שנהר מוטגואה בגואטמלה שולח יותר פלסטיק לים מכל 38 המדינות החברות ב-OECD גם יחד. ה"לה מונד" דיווח בשנת 2023 כי נהר מוטגואה נושא אלפי טונות של פסולת מדי שנה. הסיבות כוללות השלכה לא מפוקחת וגלישה מפסולת ישנה של גואטמלה סיטי. הנזק משתרע מעבר לגבולות. דיג הונדורס, פעילויות תיירות ותקציבי הממשל המקומי - כולם נושאים את העלות.
גם נהר מוטגואה משך תשומת לב מדעית. מחקר מדצמבר 2025 של מכון המחקר ההולנדי דלתארס בחן את הובלת הפלסטיק בנהרות מוטגואה ואסקונדידו. החוקרים התמקדו בשימוש במחסומי פגיעה כדי ללכוד פסולת צפה, במיוחד במהלך שיטפונות פתאומיים. המחקר אישר הן את ההבטחה והן את הקושי של יירוט הנהר. הזרימות הן אלימות. פסולת משתנה באופן משמעותי בגודל ובצפיפות. מערכות חייבות לתפקד בתנאים המשתנים במהירות.
יירוט 006 של חברת Ocean Cleanup בלאס וקאס, מחוץ לגואטמלה סיטי.
מה שהראיות מצביעות עליהן עד כה
המחקר של דלתארס מעניק למודל חסימת הנהרות מידה מסוימת של אמינות טכנית. הוא אינו מאמת, בפני עצמו, את היעדים הגלובליים שקבעה תוכנית ניקוי האוקיינוסים. יעדים אלה נותרים שאפתניים ותלויים בהרחבת הפעילות על פני עשרות מדינות בעלות סביבות רגולטוריות שונות, יכולות תשתית ורצון פוליטי.
האסטרטגיה הרחבה יותר של הארגון מחלקת את הבעיה לשני חלקים. הראשון הוא מניעה: מניעת חדירת פלסטיק חדש לאוקיינוס באמצעות יירוט נהרות. השני הוא שיקום: סילוק פסולת ישנה שכבר מסתובבת באזורי הצטברות גדולים. העמותה ממשיכה לעבוד בשני החזיתות. מערכות ניקוי האוקיינוסים שלה פעלו בעבר באזור האשפה הגדול באוקיינוס השקט.
הטיעון הפיננסי שסלאט מעלה ראוי לבחינה. פחות ממיליארד דולר כדי למנוע 90 אחוז מהפלסטיק הצף להיכנס לים עד 2040 היא טענה משמעותית. לשם השוואה, ה-OECD העריך בשנת 2022 שזיהום הפלסטיק העולמי עולה לכלכלות מאות מיליארדי דולרים בשנה באמצעות נזקים לדיג, לתיירות ולמערכות בריאות. אם יחסי העלות-תועלת מתקיימים בקנה מידה גדול, הטיעון להשקעה ברור.
הארגון מכיר בכך שיירוט נהרות לבדו אינו יכול לפתור את המשבר כולו. תשתיות ניהול פסולת, אכיפת מדיניות ושינויים בייצור - כל אלה מהווים חלק מהתמונה. מה ש-The Ocean Cleanup מהמר עליו הוא שטכנולוגיה שנפרסת בנקודות הנכונות בנהרות הנכונים תוכל לשנות את מסלול הפעולה באופן מדיד. המועד האחרון לשנת 2030 יספק את המבחן האמיתי הראשון להצעה זו.
